4. בין הרצוי למצוי

עידו פרנסס

בלילה חלמתי שאני חי במקום שבו לא צריך לקשור אופניים. מקום אידאלי כזה כמו קופנהגן, או אחת מאותן ערים סקנדינביות אחרות שמתחרות בינן לבין עצמן בפסגה של מדד האושר העולמי של האו"ם. ובאותו המקום אין גנבים שמנסרים מנעולים בשעות הקטנות של הלילה ואם יש, אז הם יעשו את זה בחן; קודם הם יישבו איתך בסלון להרכיב יחד איזה פאזל של 1000 חתיכות, כשברקע קמין חמים שמפוצפץ לצלילי מוזיקת ג'ז, ועל השולחן ממתינים מאפי סקונס אוכמניות לצד ספל של קפה פילטר שטופטף באיטיות מפולים מובחרים של "הגל שלישי".

​

כשהתעוררתי, שתיתי כוס קפה שחור של עלית וירדתי מטה להליכת המאה-מטר היומית. איך שפתחתי בבעיטה את דלת הבניין (לא כי אני איזה קאובוי, פשוט לא הצטיידתי באלקו-ג'ל ולא רציתי לגעת בידית) ראיתי את אופניי מפורססות לעמוד הקבוע שלהם. לפתע שמתי לב שעל סלסלת הברזל החלודה מישהו זרק את כפפות הלטקס הכחולות והחד-פעמיות שלו, שבטח קנה במחיר שהופקע לאור המצב. תהיתי מיהו אותו אדם שמתייחס לסלסלת אופניים של מישהו אחר כאילו היא פח אשפה ציבורי? ישר עניתי לעצמי שזה בטח אותו טיפוס שישכיר את אחד מהקורקינטים החשמליים הללו שהאזעקה שלהם נשמעת כאילו נלקחה מסצנת המקלחת של היצ'קוק, ויחנה אותם באמצע המדרכה. ואף יותר מזה! זה בטח אותו אחד שיפלוט את המסטיק חסר הטעם שלו למשתנה וישאיר את אותה עיסה לעוסה שנראית כמו מוח של ציפור ממש קטנה על הגומי הריחני שמעל חור הניקוז. ואותה פיסה סינתטית שנלעסה לפרק זמן כה ממושך עד שאבדה לה כל יכולת הפרחה תיתקע שם באחת הפינות ותספוג אינספור רסיסי פיפי שונים בגוון שקוף ועד צהוב חרדל. והיא תישאר שם עד לסוף היום - או אז ירים אותה המנקה עם כפפות לטקס כחולות וימלמל קללה עסיסית לאותו הזבל שלא היה יכול לחכות כמה רגעים עד שימצא פח. 

​

בכל מקרה, הנחתי לכפפות להישאר בסלסלה והמשכתי להליכת הבוקר. למי יש אומץ לגעת עם ידיים חשופות בכפפה חד פעמית משומשת בימים טרופים אלו? חששתי שהשארת הכפפות בסלסלה תיצור את אפקט העדר (אפקט שאצלנו בישראל כה אוהבים לאמץ) והיא תהפוך לעוד פח רחוב. אבל בחרתי להיות אופטימי ולחשוב שדבר כזה לא יקרה כי אולי הקורונה תגרום לאנשים להשתנות ולא לזרוק יותר מסטיקים למשתנות. כשסיימתי את הסיבוב ראיתי שהתווספו לסלסלה בקבוק פלסטיק של חצי ליטר קולה וכוס קפה מנייר עם לוגו של המקום היחיד שעוד מוכר ב-take away. "בין הרצוי למצוי, קיים החלום כפיצוי", התנחמתי במשפט שמרצה באוניברסיטה פעם אמר לי, והשתעשעתי במחשבה שיום אחד כשכל זה ייגמר ונחזור למסלול, אגשים תכלית דומה לזו של כוס הקפה החד פעמית ואקח עצמי מכאן.