3. רבע שעה של בידוד

תמי שני

​

20:46 בתשע מתחיל ארץ נהדרת. אני מכינה לאיש שלי בזריזות משהו לאכול. הצטנן קצת, מסכן. אני שוטפת ידיים. חסר לנו עכשיו שידביק את הקטנה. האמת שניכנס לחדר בלי להתווכח. אני מתבוננת בו דרך הדלת השקופה של חדר העבודה. נראה שהוא נהנה. כל החדר לעצמו. מסך גדול ושירותים צמודים. אני מחטאה את מד החום ומניחה לו על המגש. שימדוד. בחוץ רטוב וחשוך. מהבוקר מטחי גשם. עכשיו הפוגה. המרזב משגר מחטים שקופות בשלוליות שבחצר. הוא לא כפוף לקצב חיצוני. אין לדעת מתי תיפול הטיפה הבאה. זה עינוי סיני. ואם אזעק מישהו ישמע את קולי?

20:49 המצב הזה הפך אותי לבלבוסטע. אני פורסת לעצמי שתי חתיכות מכיכר של חיטה מלאה בסכין לחם משוננת. האיש שלי צופה בסרט פעולה. המלחמה האנמית שכולם עוסקים בה לא בשבילו. תמיד היה איש מורעל. אולי הייתי צריכה לשקול ביתר ריכוז את הצעדים שלי, לתעד בזיכרון, ולא לדבר. אבל הוא תמיד ידע למקד אותי. את כל הפקודים שלו ידע לכוון. דיברו עליו שהוא עילוי בתור מפקד. טוב... פסיכופתים מסתדרים בצבא, מטורפים עליו. גם הצבא מטורף עליהם בחזרה. מבחינת המערכת שכולם יהיו פסיכופתים. אנשים רגילים - צריך להשקיע בהם. לכבות להם את הדבר הזה בפנים. כחייל הדבר הזה הוא מטרד. בגלל זה מאמנים אותם עד שהם עושים את מה שהם צריכים לעשות מתוך שינה. און/אופ. עד שזה ככה פשוט. קללל, הקטנה אומרת. אני בודקת את המוניטור. הוא משדר את נשימותיה הקצובות.

20:51 מועכת אבוקדו במזלג. צורבת בלימון טרי שקטפתי מהעץ שלנו. איזה לילה רטוב. שום שלווה אין בכפר שבו האיש שלי שם אותנו. לא בשדות החשוכים, ולא בגזע הקזוארינה שמאתמול מדמם על הכביש, ומפריע לבלונד-ג'יפית שגרה מולינו לצאת מהחניה. בתקשורת כבר לא דשים בפוליטיקה. במקום לנהל את המצב, הם נסחפים פנימה ומתערערים בעצמם. אגב, גם בפוליטיקה מככבים פסיכופתים. פוליטיקה זה היעד שלו. יש לי איש עם שאיפות. אני מסתכלת עליו מאחורה. מי בכלל יודע מה קורה שם בתוך הראש שלו. מה הוא חושב? הוא חושב בלעדי. מה אני יודעת? הוא מרוכז במסך. אני מרוכזת בו. אנשים לא מבינים למה אני מתלוננת. הרי מאפס התחלנו, ועכשיו יש לנו בית שאחרים רק חולמים עליו. ועוד איפה! הוא שילם אקסטרה רק בשביל האתוס, כדי שהקטנה תגדל בצביון אותנטי עם ניחוח של תרנגולות. אבל אני לא ביקשתי לעצמי בית בכפר. את לא שמחה? הוא תופס בי בשעה שאני פותחת את הדלת לתת את המגש, מקרב אותי בזהירות עד שפיו בצווארי. שפתיו רכות ומצמיתות. פסיכופת. שמישהו יושיע אותי מהנחת הזאת.

20:52 חיי רווחה הוא סידר לנו. אין דבר בעולם שהאיש שלי לא יכול לסדר. גם את העניינים של הקטנה בגן סידר לפני שהחליטו על המצב. הגננת הציעה לנו לשקול הסתכלות מקצועית. הילדה שלנו זורה לה בגן אימה, ואז צופה בילדים מהצד ומתגלגלת מצחוק. אל תקטלגי לי ת'ילדה, השתיק אותה בחיוך הזה שלו, והיא עפעפה ותיכף הסכימה להיזהר עם תוויות ולא לקפוץ למסקנות. נפש של ילדה היא דבר מורכב מאוד ואף עדין. יצאתי נסערת. איזה שעשוע מרושע. לא שלי הגנים. לך תבין מה עובר לילדה בראש. את האיש שלי זה בידח. תחשבי חיובי. חוסר יכולת פסיכופתית לשים זין, עם חיזוק של כמה טיפות אמפתיה (מהצד שלך, אהובתי), בדיוק יכולים להספיק... מממ, נגיד, לראשת ממשלה של מדינת ישראל. אחרי הפגישה הוא לקח אותי לשבת איפושהו, והזמין לנו ארוחת בוקר זוגית. אני נזכרת בזה כמו בחלום רחוק. רצה להרגיע אותי. זה היה מתוק מצדו. הוא התנצל שפיטר לי את הפיליפינית והבטיח לפצות. הרי אני יכולה להבין בעצמי שזה לא הזמן לקחת סיכונים. עלי להפסיק לדאוג, אמר. אני לא דאגתי. אז מה אם הבית ריק בבקרים. לא ביקשתי לי פיליפינית, ובכול מקרה, הייתה מסודאן. פיליפינית מסוג סודאנית, אבל מה הוא יודע, הוא פסיכופת. הנה, אני מורחת את העיסה הירוקה לגמרי בעצמי. מסתדרת לבד. אם זיהה שם בבית הקפה צל של דאגה בפני, זה היה בגלל תרחיש לא סביר שעלה בי פתאום. שמחבל מתאבד יכנס פתאום, ויהרוס לנו את הבוקר. אם היה קורה כזה דבר, האיש שלי היה שוכח מהכול ומסתער עליו. הוא לא שולט בזה. לפני הרבה שנים תיאר לי איך זה מרגיש. איך זה מתחיל מניצוץ קטן בחזה, כאילו מישהו הצית לו שם גפרור, והצריבה מתפשטת בכול החזה ומטרפת את הדם. בכול אופן, הוא היה מסתער בלי לחשוב על המשפחה או על עצמו לרגע, כי הוא גיבור... וגם פסיכופת. לקח לי זמן עד שהבנתי שפסיכופתים וגיבורים לא כול כך שונים אחד מהשני ... לפעמים הם אפילו אותו איש. כמו זה שלי שמנבאים שיגיע לצמרת. מי שיש לו נטיות פסיכופתיות מתוכנת גנטית להיות בוס של אנשים אחרים. מה שבדרך הוא סתם רעש מעצבן בשבילו. הוא יעשה מה שצריך, ולא ירגיש רע, הוא פשוט לא מסוגל לזה. אשמה זה רגש שהוא יכול רק לדמיין. למה להתחרט? אין בזה תועלת. בגלל זה תכונות כמו שלו דרושות בארגון ש... בכל ארגון, בעצם.

20:57 רוח מטורפת. חתולים מיוחמים מייללים מאנשהו כמו מיתרים חלודים של כינור. בסוף לא נכנס לנו שום מחבל מתאבד. רק הודיעו על נגיף סיני מסתורי. שורת הברושים בחלון מתנדנדים. הם עומדים לקרוס ללא קול, כמו חיילים שמנסים להלחם באויב בלתי נראה. אנשים לא מאמינים. כמו שלא מאמינים שהתחתנתי עם פסיכופת. חושבים שפסיכופת חייב להיות איזה רוצח סדרתי. לא יודעים שאחד מתוך מאה איש הוא פסיכופת. בדרך כלל הפסיכופת עצמו לא יודע שהוא כזה. שלי בטח לא. אני אומרת לו כול הזמן, אבל הוא לא מאמין. מצחיק אותו. היום אפשר לבדוק את זה בMRI ,אבל למה שיבדוק? הסימפטומים שלו לא מציקים לו. רק לי.

20:58 אני מצמידה את הפרוסות זו לזו. רגע מצמרר. דברים מתרחשים בעולם כאילו הייתי אוויר. אני אוטמת את הקערה עם האבוקדו המעוך בניילון נצמד. דברים חריפים עוד יותר וודאי יתרחשו עד הבוקר. הם דורשים את התייחסותי. תרנגול מעורער קורא בחושך דווקא. ואולי לא מעורער? אבל גם החתול מסתמר ונושף בלי סיבה. מה הוא רואה? הוא יודע את הדברים שמסתתרים ממני.

20:59 ופתאום שקט. כמו הקדמה למשהו. אפילו החתולים ברחוב השתתקו. בואי שבי לידי, הוא יוצא מחדר העבודה בלי לבקש, ותופח על הספה. אני נזכרת שאז, בבית הקפה הוא אמר, מה את דואגת, זה דבר שאפילו לא אוכל או מחרבן. סתם חתיכת DNA שהתפרקה מאיזה משהו ולבשה שמלה מסתובבת. פחות מחיידק, הוא אפילו לא חי. זה לא נכון. היצורים הללו הם יותר מחומר דומם: הם מצויים בתחום אפור שבין החי והדומם. על סף החיים. אפילו שמעתי שחלקם יכולים לבצע דברים מדהימים, כמו להתרבות בתא מת, ואפילו להחזיר אותו לחיים. נגיף הוא ישות שיכולה לקום לתחייה מתוך אפרה. נו, בואי. עוד כמה דקות נגמר היומן. ראית איך פתאום שכחו מהשחיתות? אמרתי לך, כול שטות שחיתות. יאללה, תעזבי כבר ובואי, מתחיל ארץ נהדרת. שבי. החתול ממהר אל ברכיו. הוא מושך גם אותי. אני מתמוטטת לצדו.

21:00 גרגור שבע של חתול.